בית - פרשת-שבוע - ביאור ההפטרה פרשת ויחי

עוד עדכונים

ביאור ההפטרה פרשת ויחי

ו טבת תשפ"ו | 26/12/2025 | 12:45

ביאור ההפטרה פרשת ויחי.jpg

 
הקשר בין ההפטרה לפרשה

ההפטרה מדברת בענין צוואת דוד לבנו לפני מותו. וזה מעין הפרשה המדברת על צוואת יעקב ליוסף לפני מותו.

 
תוכן ההפטרה

דוד המ"ה הרגיש שקרבו ימיו למות, קרא לשלמה בנו וציוהו שילך בדרכי ה' ויהא זהיר בקיום המצוות והחוקים, וע"י כך יצליח בכל ענייניו, ומלכותו לא תיפסק לעד.

גם ציוהו להמית את יואב בן צרויה על שהרג שני שרי צבאות ישראל, אבנר בן נר ועמשא בן יתר ע"י תחבולה שלא שם חרבו בתערה, אלא הצמיד אותה לחגורתו שבמותניו וכשנפגש עם עמשא התכופף כאילו לתקן את שרוכי מנעליו, ואז נפלה החרב הרימה ודקר את עמשא שלא נזהר מפניה, כי ראה שהוא לא שלף את חרבו אלא נפלה מאליה.

כמו כן ציוהו שיעשה חסד עם בני ברזילי הגלעדי, כי הם קירבו אותו וטיפלו בו כשברח מפני אבשלום בנו.

גם ציוהו על שמעי בן גרא שלמרות שלא הלך עם אדוניה, אלא היה כפוף לו וגם למד ממנו תורה, הנה לא ישא לו פנים, אלא ימצא דרך איך להרוג אותו ובכך ישיב לו כגמולו, על שקילל את דוד בבורחו מפני אבשלום בנו.

דוד המלך ע"ה שכב עם אבותיו ונקבר בציון היא עיר דוד, אחרי מותו מלך שלמה בנו במקומו ומלכותו נכונה בידו כי לא קמו לו עוררים.

 
מלכים א' פרק ב' פסוק א' - י"ב.

 

א וַיִּקְרְב֥וּ כל מי שכתוב בו קירבה לא הגיע לימי אבותיו יְמֵֽי_דָוִ֖ד לָמ֑וּת [א] וַיְצַ֛ו הוא ענין הצוואה מנהג אבותינו הקדושים אֶת_שְׁלֹמֹ֥ה בְנ֖וֹ לֵאמֹֽר: ב אָנֹכִ֣י הֹלֵ֔ךְ ומשם אהיה לעזרך כי דוד מלך ישראל חי וקיים בְּדֶ֖רֶךְ כָּל_הָאָ֑רֶץ כמנהג הנהוג בכל הבריות שהם מתים וְחָזַקְתָּ֖ אפילו שאתה בגיל י"ב התחזק כאיש מבוגר ולא תפחד מאף אחד (מלבי"ם) וְהָיִ֥יתָֽ לְאִֽישׁ זריז ומושל בנפשך וכובש יצרך (רד"ק) כי עדיין אין לך יצר הטוב: ג וְשָׁמַרְתָּ֞ אֶת_מִשְׁמֶ֣רֶת| יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ היא תורה שבעל פה שהיא משמרת את התורה שבכתב לָלֶ֤כֶת בִּדְרָכָיו֙ להיות רחום ורב חסד כמו השי"ת לִשְׁמֹ֨ר חֻקֹּתָ֤יו המצוות שלא נתגלה טעמם מִצְו‍ֹתָיו֙ מצוות שבין אדם למקום וּמִשְׁפָּטָ֣יו מצוות שבין אדם לחבירו וְעֵדְו‍ֹתָ֔יו מצוות שטעמיהם להעמיד על נפלאות ה' כמו שבת ומועדיה (מלבי"ם) כַּכָּת֖וּב בְּתוֹרַ֣ת משֶׁ֑ה לְמַ֣עַן תַּשְׂכִּ֗יל תצליח ֚אֵת כָּל_אֲשֶׁ֣ר תַּֽעֲשֶֹ֔ה וְאֵ֛ת כָּל_אֲשֶׁ֥ר תִּפְנֶ֖ה שָֽׁם כשתשמור המצוות תצליח בכל אשר תעשה ואת כל אשר תפנה שם (רד"ק): ד כל זה אני מצווה אותך לְמַעַן֩ יָקִ֨ים יְהֹוָ֜ה [ב] אֶת_דְּבָר֗וֹ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֣ר עָלַי֘ לֵאמֹר֒ אִם_יִשְׁמְר֨וּ בָנֶ֜יךָ אֶת_דַּרְכָּ֗ם לָלֶ֤כֶת לְפָנַי֙ בֶּאֱמֶ֔ת בכל התרי"ג מצוות לש"ש בְּכָל_לְבָבָ֖ם וּבְכָל_נַפְשָׁ֑ם לֵאמֹ֕ר אז כשיקיימו התנאי הקב"ה יאמר ויגזור שלֹֽא_יִכָּרֵ֤ת לְךָ֙ אִ֔ישׁ מֵעַ֖ל כִּסֵּ֥א יִשְׂרָאֵֽל שלא תפסק המלכות מזרעך (מלבי"ם): ה וְגַ֣ם אַתָּ֣ה יָדַ֡עְתָּ אֵת֩ אֲשֶׁר_עָ֨שָׂה לִ֜י יוֹאָ֣ב בֶּן_צְרוּיָ֗ה שהראה את הכתב ששלח דוד ליואב שישימו את אוריה מול פני המלחמה שימות (רש"י) וגם על אֲשֶׁ֣ר עָשָֹ֣ה לִשְׁנֵֽי_שָׂרֵ֣י צִבְא֣וֹת יִ֠שְׂרָאֵל לְאַבְנֵ֨ר בֶּן_נֵ֜ר שר צבא שאול וְלַעֲמָשָֹ֤א בֶן_יֶ֙תֶר֙ שר צבא אבשלום אשר באו בהבטחת דוד והלכו בשליחותו ועם כל זה וַיַּ֣הַרְגֵ֔ם יואב וַיָּ֥שֶׂם דְּמֵֽי_מִלְחָמָ֖ה הראוי להרוג שונאי אנשי מלחמתי במקום זה עשה בערמה בְּשָׁלֹ֑ם והרג אנשי שלומי וַיִּתֵּ֞ן דְּמֵ֣י מִלְחָמָ֗ה בַּחֲגֹֽרָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר בְּמָתְנָ֔יו במה שחגר חרבו מצומדת במותניו לרחבו כדי שתהיה נוחה ליפול בשחיה מועטת וכשיצא מול עמשא שחה מעט שתפול להטעות את עמשא וּֽבְנַעֲל֖וֹ אֲשֶׁ֥ר בְּרַגְלָֽיו והתכופף לתקן מנעלו ונפלה החרב והגביהה בידו והכהו נפש ועמשא לא נשמר כי ראה שנפלה מעצמה (מ"ד): ו וְעָשִֹ֖יתָ כְּחָכְמָתֶ֑ךָ שתמצא לו עילה וסיבה וְלֹֽא_תוֹרֵ֧ד שֵׂיבָת֛וֹ בְּשָׁלֹ֖ם שְׁאֹֽל עם שהוא איש שיבה אל תהדר פניו (מ"ד) והיינו שלא תניחהו למות מיתת עצמו וליפול לגהינם (רש"י): ז וְלִבְנֵ֨י בַרְזִלַּ֤י הַגִּלְעָדִי֙ [ג] תַּֽעֲשֶׂה_חֶ֔סֶד וְהָי֖וּ בְּאֹכְלֵ֣י שֻׁלְחָנֶ֑ךָ כִּי_כֵן֙ קָרְב֣וּ אֵלַ֔י והאכילו אותי על שולחנם (מ"ד) בְּבָרְחִ֕י מִפְּנֵ֖י אַבְשָׁל֥וֹם אָחִֽיךָ שאז לא רצו שום תגמול ולא ציפו לזה כלל (מלבי"ם): ח וְהִנֵּ֣ה עִ֠מְּךָ שִֽׁמְעִ֨י בֶן_גֵּרָ֥א אפילו שהיה עמך שלא הלך אחרי אדוניהו (רלב"ג) [ד] בֶן_הַיְמִינִי֘ משבט בנימין [וביקש להחזיר המלוכה לשאול] מִבַּחֻרִים֒ מעיר בחורים, ודע כי איש רע מעללים הוא וְה֤וּא קִֽלְלַ֙נִי֙ קְלָלָ֣ה נִמְרֶ֔צֶת קשה וחזקה בְּי֖וֹם לֶכְתִּ֣י מַחֲנָ֑יִם כשברח דוד מפני אבשלום וְהֽוּא_יָרַ֤ד לִקְרָאתִי֙ הַיַּרְדֵּ֔ן לפייס אותו שימחול לו ואז וָאֶשָּׁ֨בַֽע ל֤וֹ בַֽיהֹוָה֙ לֵאמֹ֔ר אִם_אֲמִֽיתְךָ֖ בֶּחָֽרֶב נשבעתי לו שלא אהרגהו, לכן לא אוכל בעצמי לקחת נקמתי ממנו: ט וְעַתָּה֙ מכיון שאתה עכשיו תמלוך תחתי, בבקשה אַל_תְּנַקֵּ֔הוּ מהעוון הזה כִּ֛י אִ֥ישׁ חָכָ֖ם אָ֑תָּה למצוא לו עוון להמיתו בדבר אחר וְיָֽדַעְתָּ֙ אֵ֣ת אֲשֶׁ֣ר תַּֽעֲשֶׂה_לּ֔וֹ שלא ימות כמו כל אדם על מטתו וְהוֹרַדְתָּ֧ אֶת_שֵׂיבָת֛וֹ למרות שהוא זקן ועומד למות מעצמו בְּדָ֖ם שְׁאֽוֹל אלא תמיתהו בחרב (שלא יפול בגהינם): י וַיִּשְׁכַּ֥ב דָּוִ֖ד עִם_אֲבֹתָ֑יו שהיה חלקו בעולם הנשמות עמהם [ה] וַיִּקָּבֵ֖ר בְּעִ֥יר דָּוִֽד היא ציון (מ"ד): יא וְהַיָּמִ֗ים אֲשֶׁ֨ר מָלַ֤ךְ דָּוִד֙ עַל_יִשְׂרָאֵ֔ל אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה בְּחֶבְר֤וֹן מָלַךְ֙ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וּבִירוּשָׁלַ֣םִ מָלַ֔ךְ שְׁלשִׁ֥ים וְשָׁל֖שׁ שָׁנִֽים וששה חודשים לא חש למנותן כאן כי היה נרדף מאבשלום ששה חודשים וי"א ששה חודשים נצטרע בעוון בת שבע: יב וּשְׁלֹמֹ֕ה יָשַׁ֕ב עַל_כִּסֵּ֖א דָּוִ֣ד אָבִ֑יו מגיד שאחז מעשה אבותיו [ו] וַתִּכֹּ֥ן מַלְכֻת֖וֹ שלא היה נרדף כאביו (מ"ד) מְאֹֽד גם על העליונים (רש"י), ולא קמו עליו עוררים לא למעלה ולא למטה [ז]: